יום שבת, 12 ביוני 2010

אני עדיין כאן

אני עדיין כאן.
המצב אינו משתפר ורק נעשה יותר ויותר חם.
קראתי את מה שהיה לכלבה להגיד פה כשהשתלטה ללא רשות על הבלוג שלי.
וכל מה שנותר לי להגיד זה: כלבה!!!
הזמן עובר ואני לא מבינה מה עשיתי שמגיע לי לחיות ככה.
אספקת המזון הרטוב הפסיקה אחרי שהכלבה נתפסה על חם בזמן שגנבה לי את האוכל.
בפה של הכלב זוהרת קופסת השימורים
למה מענישים אותי? לא ברור לי.
בינתיים הרחבתי את כיבוש הגזרה העליונה של הבית-
אסטרטגית, זה יותר נכון לי, לחיות פה למעלה.
שליטה אבסולוטית במרחב האווירי של הבית
אני רואה הכל מפה והחיות האחרות לא מעזות להתקרב, כך שאני מוגנת לחלוטין.
הכלבה בשנתה- תסגרי את הרגליים, פרוצה!
הפרינססה מנסה לתפוס גובה
מדי פעם, אני מנסה לצאת מהמתחם שלי לסיורים בגזרה שנשלטת על ידי הכלבה.
יש שם שמש ואוויר נעים ואני מתה לעבוד על השיזוף שלי.
אל תהיו גזענים! גם שחורים משתזפים
ברוב המקרים, אחרי כמה דקות בודדות בשמש, הכלבה מגיעה ואני נלחצת ובורחת.
רגע של עימות
השבוע חגגו פה ימי הולדת לכלבה ולפרינססה האפורה.
בנות שנתיים- ילדות ממש.
מסביר את ההתנהגות שלהן, אבל לא את גסות הרוח של הכלבה או הנהנתנות של הפריססה.
יופי זה לא הכל בחיים
מזל טוב באמת! תתבגרי כבר
מצב העניינים עם השותפה מחמיר ונראה לי שהיא מנסה להיפטר ממני.
האם זה קשור בזה שעשיתי עליה פיפי השבוע בזמן שישנה במיטה?
או אולי בזה ששרטתי ונשכתי אותה עמוקות בזמן שליטפה אותי.

מהרהרת בהורים עמוק בתוך המצודה
אני מצדי כבר לא יכולה לחכות שההורים שלי יבואו לקחת אותי.

יום שבת, 29 במאי 2010

פוסט אורח מאת Olive DeWild


מה לעזאזל?!
ביום בהיר אחד, בשעה שש וחצי בבוקר לא פחות ולא יותר, צלצל פעמון הדלת.
פצחתי בנביחות! מי מעז להעיר אותנו כל כך מוקדם? ולמה? לא מספיק שבונים לנו מול הבית?!
אל הבית נכנס גבר שמעולם לא ראיתי, עם קופסת פלסטיק ענקית שהסריחה מחתוליות.
עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שום דבר נגד חתולים.
זה הם שלא אוהבים אותי!
20 דקות מאוחר יותר התבררה האימה: חתולה שחורה עם אישיות גבולית ואגורפוביה קשה באה להתארח אצלנו. לא הצלחתי כל כך להבין את ההקשר, אבל ה"מאסטר" הבטיחה שזה לא לתמיד.
עברו כמה שבועות והיא עדיין כאן.
ישנה במיטה של ה"מאסטר", מקבלת אוכל טעים יותר ומחרבנת איפה שבא לה ומתי שבא לה.

בחודש הבא ימלאו לי שנתיים שלכם, שזה אומר שאני בת 14 בשנים של כלב.
בעודי מכשכשת בזנבי היישר אל שנות הטיפשעשרה שלי, עצרתי לחשוב על חיי עם ה"מאסטר".
פגשתי אותה לראשונה ביום רותח במיוחד.
הבעלים הקודם שלי מאס בטירוף שלי והחליט למסור אותי בגיל חודשיים.
אני בת חודשיים
הוא לקח אותי ביום שישי בצהריים לרחוב שינקין הידוע לשמצה. במרכז הגינה, עמדו מלא אנשים עם קופסאות שהיו בהם גורים ממש כמוני, רק גזעיים, שהוצעו למכירה.
מעבר לחום הבלתי נסבל, הרגשתי פשוט נורא!
מה זה אמור להביע?! מוכרים אותנו כאילו היינו בקר! ואני, בגלל שאני מעורבת, הוצעתי למסירה ללא תשלום! אף אחד לא התעניין בי. כולם לטשו עיניהם לכיוון קופסת קרטון אחת שהיו בה גורי שיצו קטנטנים ומעצבנים. הביטחון העצמי שלי צנח לאספלט הרותח כמו פשפש אחרי טיפול פרונטליין.
צרחות של אקסטזה הפריעו לסשן הרחמים העצמיים שלי ולפני שהספקתי לנבוח "ג'ק טרייר!", מצאתי עצמי מורמת לשמיים בידיה של מי שהפכה להיות ה"מאסטר" החדשה שלי.
הבעלים הקודם מכר לה איזה לוקש לפיו הוא מוסר אותי רק בגלל שהוא נוסע לחו"ל מהעבודה לתקופה בלתי מוגבלת.... שטויות! הוא פשוט לא עמד באישיות הכובשת שלי ובהרס שגרמתי לו בבית.
ה"מאסטר" נמסה כמו חמאה כשסירבתי לרדת מהידיים שלה ולהיעמד על האספלט הבוער.
אני זוכרת שחשבתי לעצמי: "ג'קפוט! נמצאה פריירית! שתאהב אותי ללא תנאי!"
אז נתתי לה לסחוב אותי על הידיים כל הדרך הביתה.

בשבוע הראשון הייתי גורה למופת! לא עשיתי צרכים בבית, לא הרסתי חפצים, לא נבחתי והייתי עסוקה בעיקר בעיצוב פנים מתוקות שאי אפשר לכעוס עליהן.
אחרי שבוע הבנתי שתפסתי את אלוהים בביצים! הנה לי בית נחמד עם מלא ספרים לקרוע, עשרות זוגות של נעליים להשחית וספה אחת ענקית שנדרשו לי כמה חודשים "לעצב" אותה מחדש (מממממ.... ספוג! אני אוהבת לקרוע ספוג!). פצחתי בסבבי ענק של וונדליזם: לא היה חפץ דומם בבית שלא מצא את עצמו בין השיניים שלי. למדתי לחבב את ה"מאסטר" (אני שמה מרכאות סביב המילה מאסטר כי בינינו, אני המאסטר האמיתי בבית הזה, אבל זה עושה לה טוב לחשוב שהיא זאת ששולטת בעניינים. אנשים! לך תבין אותם!).
נתפסתי על חם!
כועסת על הפפארצי
שלושה שבועות חלפו. הפכתי למלכת הבית: הייתה לי מיטה חדשה ורכה משלי, אוכל מצוין, צעצועים ועצמות כיד המלך ולקחו אותי לוטרינרית מקסימה שמפנקת בחטיפי יוקרה.

את היום בו אורית הגיעה אני זוכרת כאילו היה אתמול:
ה"מאסטר" יצאה לבלות ואני נמנמתי אחרי סשן התעללות במדרגות העץ שעולות לגלריית השינה שלה. האור התחיל כבר לעלות בחוץ, כשהדלת נפתחה ויחד עם ה"מאסטר" נכנסו הביתה עוד שני אנשים וגורת חתולים אפורה ויפה.
זו הייתה אהבה ממבט ראשון! מיד התחלתי לרחרח וללקק אותה, היא נבהלה והתנגדה קצת בהתחלה, אך בניגוד לאורחת השחורה לא שלפה ציפורניים, לא רשפה ולא צרחה בהיסטריה.



זיכרונות מהשבוע הראשון
מהר מאוד הפכנו לאחיות לכל דבר.
כמו אחיות אנחנו נעות כל הזמן על הקו שבין אהבת אמת לשנאת חינם. לפעמים מתכרבלות ומתלקקות, לפעמים משחקות בשובבות רבה מדי מצדי שגובלת בהצקה מבחינתה, ולעתים רחוקות ממש רבות עד כדי כך שאורית בורחת לכמה שעות.
בסוף היא תמיד חוזרת.
לפני חודש- עדיין אוהבות
אני מתה על אורית!
היא לא כמו כל החתולים. נראה לי שבגלגול הקודם היא הייתה כלב בדיוק כמוני. יש לה נפש חופשיה ואישיות כובשת.

Orit DeWild - Putting the C in Cool
היא לא רואה אף אחד ממטר והולכת ובאה מתי שמתחשק לה. היא אפילו מצטרפת לטיולים שלנו. אם אנחנו נועלות אותה בבית כי אנחנו הולכות לטיול ארוך, היא נעלבת ואז כשאנחנו חוזרות היא פוצחת בנאומי יללות חוצבי לבבות על כמה זה לא בסדר שלא לקחנו אותה איתנו וכמה החיים לא הוגנים.
את העיקור עשינו ביחד. ה"מאסטר" העדיפה לעקר אותנו כי מה שחסר לנו עכשיו זה להיכנס להריון, להשמין ולהמליט איזו שמינייה. לכי חפשי בתים לשישה עד שמונה גורי פרא שכמותנו. זה גם יותר בריא במקרה שלי: לכלבות לא מעוקרות יש סיכויים גבוהים לחלות בסרטן הרחם. במקרה של אורית זה היה פשוט כי היא מסתובבת מלא ברחוב ולא רצינו שכל החתולים בשכונה יחגגו עליה.
הלומות משככי כאבים אחרי העיקור
the hat of shame

עברו כמעט שנתיים. אני כבר הפסקתי להרוס דברים כי הבנתי שאם ה"מאסטר" לא עצבנית, אני מרוויחה יותר זמן בגינה ובפינוקים.
המקום האהוב עליי

ואז הגיעה השחורה הזו ושיבשה את כל האקו-סיסטם בבית.
היא זקנה, נוירוטית, בעלת אישיות גבולית, משירה טון שערות בשעה ומזייפת בזמן שהיא מייללת כמו זמר מזרחי בתחילת הדרך. היא גם קצת תוקפנית. בזמן הקצר שהיא פה היא ניסתה להוציא לי עין לפחות עשר פעמים, וכשניסתה לתקוף את אורית השבוע באותה הדרך, כבר לא יכולתי לשתוק. אז נבחתי עליה כדי שתבין עם מי יש לה עסק.
ה"מאסטר" שכל הזמן מגינה עליה כעסה עלי ושלחה אותי למקום. אז החלטתי להשתלט לה על הבלוג כדי להסביר לה:
תקשיבי שוורצה-חיה! לפי מה שהבנתי את פה לתקופה, אז הגיע הזמן שתצאי מהפוזה הסנובית שלך, תרדי מהגלריה ותתחילי להירגע!
האורחת בגלריית הביטחון שלה
את פה בחסד ולא בזכות, אז תתנהגי יפה וכבדי את ההיררכיה בבית.
או שאת פשוט יכולה לזרום ולסתום.
ווף!!!
Olive DeWild

יום שישי, 14 במאי 2010

הכיבוש משחיר


והנה חלף לו עוד שבוע ואני כבר כמעט מתרגלת למקום הזה.
אני גם מתחילה להבין שאני פה כדי להישאר לתקופה לא ברורה עד שהמשפחה שלי תגיע.
ובכל זאת יש פה כמה דברים שהייתי מסתדרת טוב יותר בלעדיהם.

אין ספק שהכלב הוא הבעיה העיקרית שיש לי עם המקום הזה.
מסתבר שקוראים לו אוליב ושהוא בעצם היא.
כלבה!
מציקה ובלתי נסבלת!
כשהיא מנסה להתקרב אליי זה מלחיץ.
אני מרגישה כאילו עוד רגע היא טורפת אותי ומשתעלת כדור פרווה שחור החוצה.
אני מגיבה מיד, רוטנת-רושפת-שולפת, בדרך כלל בשלב הזה השותפה מתערבת, למזלה..... כלבה!
והכי חוצפה! היא אוכלת לי את האוכל! הכלבה!
נדמה שהשותפה מפנקת אותי באוכל מיוחד כדי שלא אעשה צרות, אז החיות האחרות מקנאות.
לפחות הפרינססה לא גונבת לי מהאוכל.
בכלל, אני לא מבינה מה הקטע שלה?
היא כמעט לא נמצאת פה. כל היום בחוץ עושה מי יודע מה עם מי יודע מי....... פרחחית.
השותפה מתה עליה. אפשר לחשוב... סתם עוד חתולת רחוב.
היא מגיעה לבית כמה פעמים ביום לאכול, להתלטף ולהתנקות.
נכנסת דרך המרפסת כמו שודד וישר מתחילה לנאום כמה היא רעבה וכמה החיים לא הוגנים.
היא חברה טובה של אוליב שזו כבר סיבה לחשוד בה. היא אפילו יוצאת איתה ועם השותפה לטיולים.
מה היא חושבת שהיא? על מי היא מנסה לעבוד?
היא לא יודעת שאנחנו החתולים לא אמורים לעשות שום דבר מעבר ללאכול, לישון ולהתלונן?
הבעיה היא שהיא הרגילה את השותפה לציפיות לא הגיוניות מכל החתולים...
ואז אני נדפקת!
אבל אני כבר מצאתי את השיטה. קלטתי שהשותפה לא יכולה לסבול את הקול שלי, אז בכל פעם שאני רוצה משהו אני מיד מתחילה ליילל.
זה פשוט עובד!
היא כבר לא מעיזה לתת לי אוכל יבש ומבאס- ישר לרטוב.
ככה זה גם כשהיא באה לישון בלילה:
אני רוצה להיכנס מתחת לשמיכה- אני מייללת,
אני רוצה לצאת- אני מיילללללללת!
זה פשוט עובד!
המיטה שלה נמצאת באוויר כך שהכלבה לא יכולה להגיע, אז הקמתי לעצמי שם מחנה.
אני נמצאת שם רוב היום. לפי הריח, נראה לי שפעם החתולה היתה גם באה לפה הרבה, אבל היא לא מעיזה לפלוש מאז הכיבוש שלי.

Veni, vidi, vici

יום רביעי, 5 במאי 2010

זמן לחשוב


היום היה לי זמן לחשוב
את רוב היום ביליתי בארון בחשיכה ובשקט בדיוק כמו שאני אוהבת
אני חושבת שאני מתחילה להבין מה קורה
מזג האוויר פה בהחלט נעים ומוכר
נראה לי שהייתי פה פעם, מזמן כשהייתי צעירה

בשנים האחרונות גרתי במקום קר ואפרורי
ולכן כמעט לא יצאתי החוצה
כנראה שחזרתי לעיר הולדתי
אני בהחלט זוכרת ימים שבהם יצאתי לשמש

סאני TLV בתחילת העשור



יש לציין שאני מרגישה כבר יותר חופשי פה.
למעט מפגשי קצה עם החתול והכלב.
הכלב נראה כפוחד ממני.
רואים את הפחד בעיניים (אני ברקע)

החתול התבררה כחתולה די סנובית- טוב היא ילדה
מתנהגת קצת כמו פרינססה

בערב אבא בא לבקר ויצאתי לעוד קצת סיבובים ברחבי הבית
ייללתי לא מעט ונראה ששוב עיצבנתי את השותפה
אז פשוט עליתי למעלה





נחיתה על ארבע רגליים


לפני יומיים הכניסו אותי לתוך קופסא קטנה ואפילה בדיוק כמו שאני אוהבת
הייתי בטוחה שסוף סוף קיבלתי חדר משלי! ולא חדר שכל הזמן באים אליו אנשים שיש להם בעיה עם זה שאני רוצה להיכנס מתחת לשמיכה.
הייתי בקופסא הרבה זמן והיה נורא קר!!!! באמצע הרגשתי טלטולים ושמעתי רעשים מוזרים

לפני יומיים הוציאו אותי מהקופסא בדירת חדר לא ברורה
מיד כשיצאתי גילית שאני לא לבד בחדר
שיט!
זה כלב!!!
והוא נובח, וגדול
שיט!
יש פה עוד חתול!
מיד הרימה אותי מישהי שדומה באופן חשוד לשותפה לשעבר לחדר הישן
היא העלתה אותי לבמה שהיה בה מזרון, אוכל ושתיה
והלכה
את החתול והכלב היא השאירה למטה לשמור עלי
שיט!
אין פה חושך!
לא נורא- אני אשתין על המזרון והחושך יגיע
שיט!

עבר מלא זמן עד שהשותפה לשעבר
(שבינתיים כבר הספקתי להיזכר בדיוק במי מדובר, דווקא הסתדרנו)
חזרה ובאה לישון איתי. היא נראתה די מבואסת כשנשכבה על הפיפי שלי, אבל היא לא כעסה
היא נתנה לי לישון שם לבד בלילה וחזרה בבוקר

היא קשרה את הכלב והורידה אותי למטה
התחלתי לבכות
נראה שזה עצבן אותה
היא פתחה ארון אז נכנסתי מיד פנימה
גגגררררררר.....גגגרררררררר מקום קטן וחשוך.....גגגגררררר

עברו כמה שעות של כיף בחושך ושוב נשלפתי והובלתי לחדר המקלחת
השותפה ממש השקיעה: מים, אוכל, מיטה נוחה וארגז חול! ואפילו מקורה!
היא השאירה אותי שם וסגרה את הדלת
שיט!
היא לא כיבתה את אור!

וככה אני חיה כבר יומיים
בארון ובאמבטיה
עד שאתרגל
כשאני בארון ורעבה, או שסתם בא לי לעשות סיבוב אני דופקת על הדלת ובאים לפתוח לי.
אני יוצאת, עושה סיבוב (הדירה ממש קטנה ולא אופנתית, אין הרבה מה לראות) וכשנמאס לי, או שאני פוגשת במבט המפחיד של הכלב
אני חוזרת מיד לארון.

בגדול לא רע לי: המים מתוקים, החול גרוס, הארון חשוך והאוכל בסדר, למרות שנראה לי שהוא לא אורגני.
מה שהכי נחמד פה זה מזג האויר!

והנה תמונות שלי מטיילת בדירה וכמעט יוצאת למרפסת
בסוף חזרתי לארון
XOXO
אינפי

התמונות בסדר הפוך.....