פוסט אורח מאת Olive DeWild

מה לעזאזל?!
ביום בהיר אחד, בשעה שש וחצי בבוקר לא פחות ולא יותר, צלצל פעמון הדלת.
פצחתי בנביחות! מי מעז להעיר אותנו כל כך מוקדם? ולמה? לא מספיק שבונים לנו מול הבית?!
אל הבית נכנס גבר שמעולם לא ראיתי, עם קופסת פלסטיק ענקית שהסריחה מחתוליות.
עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שום דבר נגד חתולים.
זה הם שלא אוהבים אותי!
20 דקות מאוחר יותר התבררה האימה: חתולה שחורה עם אישיות גבולית ואגורפוביה קשה באה להתארח אצלנו. לא הצלחתי כל כך להבין את ההקשר, אבל ה"מאסטר" הבטיחה שזה לא לתמיד.
עברו כמה שבועות והיא עדיין כאן.
ישנה במיטה של ה"מאסטר", מקבלת אוכל טעים יותר ומחרבנת איפה שבא לה ומתי שבא לה.

בחודש הבא ימלאו לי שנתיים שלכם, שזה אומר שאני בת 14 בשנים של כלב.
בעודי מכשכשת בזנבי היישר אל שנות הטיפשעשרה שלי, עצרתי לחשוב על חיי עם ה"מאסטר".
פגשתי אותה לראשונה ביום רותח במיוחד.
הבעלים הקודם שלי מאס בטירוף שלי והחליט למסור אותי בגיל חודשיים.

אני בת חודשיים

הוא לקח אותי ביום שישי בצהריים לרחוב שינקין הידוע לשמצה. במרכז הגינה, עמדו מלא אנשים עם קופסאות שהיו בהם גורים ממש כמוני, רק גזעיים, שהוצעו למכירה.
מעבר לחום הבלתי נסבל, הרגשתי פשוט נורא!
מה זה אמור להביע?! מוכרים אותנו כאילו היינו בקר! ואני, בגלל שאני מעורבת, הוצעתי למסירה ללא תשלום! אף אחד לא התעניין בי. כולם לטשו עיניהם לכיוון קופסת קרטון אחת שהיו בה גורי שיצו קטנטנים ומעצבנים. הביטחון העצמי שלי צנח לאספלט הרותח כמו פשפש אחרי טיפול פרונטליין.
צרחות של אקסטזה הפריעו לסשן הרחמים העצמיים שלי ולפני שהספקתי לנבוח "ג'ק טרייר!", מצאתי עצמי מורמת לשמיים בידיה של מי שהפכה להיות ה"מאסטר" החדשה שלי.
הבעלים הקודם מכר לה איזה לוקש לפיו הוא מוסר אותי רק בגלל שהוא נוסע לחו"ל מהעבודה לתקופה בלתי מוגבלת.... שטויות! הוא פשוט לא עמד באישיות הכובשת שלי ובהרס שגרמתי לו בבית.
ה"מאסטר" נמסה כמו חמאה כשסירבתי לרדת מהידיים שלה ולהיעמד על האספלט הבוער.
אני זוכרת שחשבתי לעצמי: "ג'קפוט! נמצאה פריירית! שתאהב אותי ללא תנאי!"

אז נתתי לה לסחוב אותי על הידיים כל הדרך הביתה.

בשבוע הראשון הייתי גורה למופת! לא עשיתי צרכים בבית, לא הרסתי חפצים, לא נבחתי והייתי עסוקה בעיקר בעיצוב פנים מתוקות שאי אפשר לכעוס עליהן.
אחרי שבוע הבנתי שתפסתי את אלוהים בביצים! הנה לי בית נחמד עם מלא ספרים לקרוע, עשרות זוגות של נעליים להשחית וספה אחת ענקית שנדרשו לי כמה חודשים "לעצב" אותה מחדש (מממממ.... ספוג! אני אוהבת לקרוע ספוג!). פצחתי בסבבי ענק של וונדליזם: לא היה חפץ דומם בבית שלא מצא את עצמו בין השיניים שלי. למדתי לחבב את ה"מאסטר" (אני שמה מרכאות סביב המילה מאסטר כי בינינו, אני המאסטר האמיתי בבית הזה, אבל זה עושה לה טוב לחשוב שהיא זאת ששולטת בעניינים. אנשים! לך תבין אותם!).

נתפסתי על חם!

כועסת על הפפארצי

שלושה שבועות חלפו. הפכתי למלכת הבית: הייתה לי מיטה חדשה ורכה משלי, אוכל מצוין, צעצועים ועצמות כיד המלך ולקחו אותי לוטרינרית מקסימה שמפנקת בחטיפי יוקרה.

את היום בו אורית הגיעה אני זוכרת כאילו היה אתמול:
ה"מאסטר" יצאה לבלות ואני נמנמתי אחרי סשן התעללות במדרגות העץ שעולות לגלריית השינה שלה. האור התחיל כבר לעלות בחוץ, כשהדלת נפתחה ויחד עם ה"מאסטר" נכנסו הביתה עוד שני אנשים וגורת חתולים אפורה ויפה.
זו הייתה אהבה ממבט ראשון! מיד התחלתי לרחרח וללקק אותה, היא נבהלה והתנגדה קצת בהתחלה, אך בניגוד לאורחת השחורה לא שלפה ציפורניים, לא רשפה ולא צרחה בהיסטריה.

זיכרונות מהשבוע הראשון

מהר מאוד הפכנו לאחיות לכל דבר.
כמו אחיות אנחנו נעות כל הזמן על הקו שבין אהבת אמת לשנאת חינם. לפעמים מתכרבלות ומתלקקות, לפעמים משחקות בשובבות רבה מדי מצדי שגובלת בהצקה מבחינתה, ולעתים רחוקות ממש רבות עד כדי כך שאורית בורחת לכמה שעות.
בסוף היא תמיד חוזרת.

לפני חודש- עדיין אוהבות

אני מתה על אורית!
היא לא כמו כל החתולים. נראה לי שבגלגול הקודם היא הייתה כלב בדיוק כמוני. יש לה נפש חופשיה ואישיות כובשת.

Orit DeWild - Putting the C in Cool

היא לא רואה אף אחד ממטר והולכת ובאה מתי שמתחשק לה. היא אפילו מצטרפת לטיולים שלנו. אם אנחנו נועלות אותה בבית כי אנחנו הולכות לטיול ארוך, היא נעלבת ואז כשאנחנו חוזרות היא פוצחת בנאומי יללות חוצבי לבבות על כמה זה לא בסדר שלא לקחנו אותה איתנו וכמה החיים לא הוגנים.
את העיקור עשינו ביחד. ה"מאסטר" העדיפה לעקר אותנו כי מה שחסר לנו עכשיו זה להיכנס להריון, להשמין ולהמליט איזו שמינייה. לכי חפשי בתים לשישה עד שמונה גורי פרא שכמותנו. זה גם יותר בריא במקרה שלי: לכלבות לא מעוקרות יש סיכויים גבוהים לחלות בסרטן הרחם. במקרה של אורית זה היה פשוט כי היא מסתובבת מלא ברחוב ולא רצינו שכל החתולים בשכונה יחגגו עליה.

הלומות משככי כאבים אחרי העיקור

the hat of shame

עברו כמעט שנתיים. אני כבר הפסקתי להרוס דברים כי הבנתי שאם ה"מאסטר" לא עצבנית, אני מרוויחה יותר זמן בגינה ובפינוקים.

המקום האהוב עליי

ואז הגיעה השחורה הזו ושיבשה את כל האקו-סיסטם בבית.
היא זקנה, נוירוטית, בעלת אישיות גבולית, משירה טון שערות בשעה ומזייפת בזמן שהיא מייללת כמו זמר מזרחי בתחילת הדרך. היא גם קצת תוקפנית. בזמן הקצר שהיא פה היא ניסתה להוציא לי עין לפחות עשר פעמים, וכשניסתה לתקוף את אורית השבוע באותה הדרך, כבר לא יכולתי לשתוק. אז נבחתי עליה כדי שתבין עם מי יש לה עסק.
ה"מאסטר" שכל הזמן מגינה עליה כעסה עלי ושלחה אותי למקום. אז החלטתי להשתלט לה על הבלוג כדי להסביר לה:
תקשיבי שוורצה-חיה! לפי מה שהבנתי את פה לתקופה, אז הגיע הזמן שתצאי מהפוזה הסנובית שלך, תרדי מהגלריה ותתחילי להירגע!

האורחת בגלריית הביטחון שלה

את פה בחסד ולא בזכות, אז תתנהגי יפה וכבדי את ההיררכיה בבית.

או שאת פשוט יכולה לזרום ולסתום.

ווף!!!

Olive DeWild